בשנת 1990 יצא בעברית ספר חשוב לרפואה הפליאטיבית בארץ. בספר זה הובהרו מונחי יסוד הקשורים במוות, ובתהליכים שלפני המוות. ספר זה, בעודו מציג את הגישה הבודהיסטית ביחס למהותה האמיתית של התודעה האנושית, שיקף גם הבדל מהותי בין מזרח ומערב ביחס למוות. בעוד שבמזרח לא פוחדים לעסוק בנושא מותו המתקרב של אדם - במערב קיים טאבו חברתי הגורם לנו לחשוש אף מלהזכיר את האפשרות שדבר כזה יכול לקרות ביום מן הימים לכל אדם! (אפילו לנו עצמנו).
כיום, במבט לאחור, נראה שהבשורה שספר זה נשא עמו, אכן היתה בשיקוף זה: הוא אילץ את קוראיו (או לפחות אותי, כמתרגמת) להתייחס לנושא המוות, ולהכיר בכך שגם אני פוחדת, ושגם אני הייתי מעדיפה לעצום עין ביחס לעובדה הבלתי-נמנעת של מותי המתקרב. דרך תרגומו של הספר, למדתי שאפשרית גם גישה נוספת לנושא - גישה שהיא שלמה ומקיפה, ואף אנושית יותר. אבל אם אחזור לשנת 1989, הכבוד שנפל בחלקי להיות המתרגמת של ספר החיים והמתים הטיבטי מאת סוגיאל רינפוצ'ה, לא נעם לי כלל! התווכחתי עם הוצאת גל שהעסיקה אותי, ועשיתי כמעט הכול, ובלבד שמלאכת תרגום זו לא תיפול על כתפיי... מדוע? מכיוון שאף אני, כמו רבים אחרים, פחדתי פחד מוות... מן המוות! (עם יד על הלב: האם את/ה פוחד/ת מן המוות? - ברור לי שהתשובה, ברוב המקרים, תהיה כן! משום שזהו החינוך שרובנו קיבלנו: להתעלם מעובדת מותנו המתקרב. עצם העובדה שהחברה המערבית העדיפה מזה שנים להסתיר מהר את הגוססים בבתי חולים במקום להניח להם למות בבית, גרמה לנו לחוש פחד ממה שאיננו מכירים. היא גם מנעה מאיתנו מפגש יומיומי עם המוות, וגם נטעה בנו פחד קמאי מן הנושא כולו.)
רחל אטון, אישה רבת השראה שממנה למדתי רבות בקורס הליווי הרוחני למוות (בחסות עמותת אחווה ורשת בית בלב), התבטאה כך: "ישנם שני שדים גדולים: האחד הוא המוות, והשני הוא הפחד מן המוות. השד השני הרבה יותר גדול." ואכן, כשהתחלתי לתרגם את ספר החיים והמתים הטיבטי, ניסיתי בתחילה לתרגם אותו 'בעיניים עצומות', כלומר, תוך מאמץ לשמר את הגישה שלי למוות (שהתבססה על התעלמות והכחשה) ולדחות את הגישה המוצעת בספר (הכרה בקיומו של המוות כחלק חשוב מן החיים). הבנתי את המלים, שכן הכשרתי הקודמת אפשרה לי להתעסק ברעיונות מורכבים ולפצחם. אלא שהמסר שהיה טמון במילים אלה טלטל אותי טלטלה עצומה. בספר מומלץ, במילים ישירות ומפורשות, להתבונן בכך שבאורח בלתי נמנע, כולנו נמות!
הי! ...אבל אני הייתי בת 33... לא רציתי לחשוב על מותי המתקרב, רציתי לחיות! המחשבה על המוות נתפשה אצלי כסתירה לאהבת החיים שיש בי. בתקופה ההיא עוד הייתי נשואה די טרייה, עשיתי למען ביתי, בניתי קריירה של מספרת סיפורים, ושעטתי קדימה בחדווה. לא רציתי לחשוב על דברים שאותם תפשתי כמעציבים. היה בי גם פחד עמום, עמו לא יכולתי להתמודד בתחילה, שאם אסכים לקבל את העובדה שגם אני אמות, יילקח משהו מן החיים שבי. כאילו יאבד הכוח שלי לחיות, אם אסכים לדעת שגם אמות.
זה היה בתחילה. אבל בהמשך, החלו לצוף השאלות שניסיתי להשתיק: "רגע," חשבתי "אם זה נכון שגם אני אמות, האם לא אעדיף לדעת על כך כמה שיותר?" ומנקודת ראות זו המשכתי לאסוף מידע. חלפו השנים, והשאלה הוסיפה לנקר במוחי: "מהו הדבר שממנו אני מפחדת כל כך כשאני חושבת על מותי?" הפחד גרם לנושא המוות להיראות כמו ענן שחור בלתי מוגדר, וכאשר התחלתי לפרוט אותו לפרוטות, גיליתי שאני בעיקר מפחדת, לא מן המוות עצמו, אלא מן השלב שקודם למוות, כלומר מן הגסיסה. אהא! אם כך, פחד המוות שלי אינו מן המוות עצמו... זה כבר משנה קצת את התמונה. חשתי שזו התקדמות. (באותו עניין, בספר החיים והמתים הטיבטי מדובר על כך שזמן הגסיסה משתנה על פי רמת המודעות הרוחנית של האדם. כלומר: ככל שהאדם נאחז יותר בחייו ומסרב לעזוב בבוא העת, מתארך זמן הגסיסה שלו. לעומת זאת, ככל שהאדם מתרגל ומטמיע יותר בתוכו, עוד בחייו, את ההבנה שגם הוא יצא מן העולם יום אחד, קל לו יותר להרפות מעולם החומר הזמני בבוא יומו, והמעבר יהיה חלק וקצר יותר.)
אם כן, אחרי שהושגה התקדמות משמעותית בחקירה העצמית שלי, הוספתי והתבוננתי: אולי פחד המוות שלי, כלומר פחדי מן הגסיסה שלי, הוא בעצם פחד מכאב? - אם זהו הפחד מכאב, יש משככי כאבים בעולם, למרבה השמחה... כיום יכולים הנוטים למות לבלות את תקופת חייהם האחרונה במעט מאד כאב, יחסית למאות קודמות. ואולי זהו פחד ממחלה ספציפית? - הרי כל אחד ימות מתי שהוא, ממחלה או תאונה. מחלה, כל מחלה, היא רק אחת מן הדרכים לצאת מן העולם. והסרטן (הנה! אמרתי את המלה המפורשת!) לפחות מאפשר לאדם לדעת שיצא מן העולם תוך פרק זמן מוגדר, ולעשות הכנות אחרונות.
האם הפחד שלי הוא מכך שאמות בסביבה המנוכרת של בית החולים? - כבר כיום ישנו מוסד של הוספיס-בית אשר מאפשר לחולים לבלות את ימיהם האחרונים בביתם, אם בכך רצונם, תוך אספקת משככי כאבים, טיפול וסיוע ביתי. לא רק שבכך חוסכת מערכת הרפואה כספים ומקום פנוי בבתי החולים, אלא שגם לחולה עצמו טוב יותר כך. יש לו הזדמנות להיפרד מן העולם במחיצת יקיריו ואהוביו, בלי להיות כפוף לניטור האוטומטי של בתי החולים. ובכלל, הגישה בעולם ובישראל התקדמה: כיום כבר קיימים מלווים אשר התמחו בתהליכים הספציפיים של שלב מוגדר זה בחיי אדם. האם אני פוחדת מן הלא-ידוע? לשלב ההיפרדות מן החיים יש התחלה, אמצע וסוף, מן הרגע שבו אדם מקבל את הידיעה שהוא חולה במחלה סופנית, ועד לרגע שבו הוא מת. גם אם הגסיסה שלי תהיה קשה מנשוא, האם לא אוכל להעביר את הזמן הזה באותו האופן שבו אני מעבירה תקופות קשות אחרות בחיי? והרי תקופות של מבוכה ואי-ידיעה לא חסרות לי בחיי. למשל, בימים אלו ממש קיבלתי הודעה על כך שיהיה עלי לעזוב בקרוב את הבית שבו אני מתגוררת. הידיעה הזו אמנם משרה עלי הרבה חוסר וודאות, אבל אני יודעת, מניסיוני, שהשד אינו נורא כל כך, ושבסיכומו של דבר, בוודאי יימצא לי מקום חדש, והכול יבוא על מקומו בשלום...
הפחד שאהיה חסרת אונים? - התבוננות מפוכחת בחיי מראה לי שממילא מעט מאד בחיי נמצא בשליטתי. מלחמות פורצות, אסונות טבע מכים באזורים שונים בעולם, תאונות דרכים... וכל זה קורה ללא הסכמתי ולפעמים אף ללא ידיעתי, אבל משפיע מאד על חיי בהווה... מה ההבדל אם כן? אולי פשוט אהיה חסרת אונים בדיוק באותה מידה, ורק אהיה מודעת לכך ביתר בחריפות?
הפחד לעזוב את מי שיקרים ללבי גרם לי להסתכל בעיניים אוהבות ויפות יותר על האנשים שאני אוהבת, ולומר להם כמה אני מעריכה ואוהבת אותם, שמא לא אספיק. גם מול כמה מבני המשפחה היותר מרגיזים, אני זוכרת שבסך הכול אצטער לעזוב אותם... או שלא. .... (מנחם גם לדעת שיהיו אנשים שלא אצטרך לקחת עימי כשאצא מן העולם.)
הפחד להיות לבד ברגע המוות התאזן להפליא מול הפחד שלא להיות לבד ברגע המוות...
זו היתה רשימה ארוכה... ולכל אחד מפחדי נמצאה תשובה פשוטה ומעשית. עכשיו הייתי פנויה יותר להתבונן במוות עצמו. בונוס בלתי צפוי הגיע, כאשר ראיתי שיותר משאני פוחדת למות, אני פוחדת לחיות... איזו תגלית!!!
תפשתי פתאום כמה דאגה וחשש מן העתיד קיימים בי. הפחד מאושר, הפחד להירגע, הפחד להרפות, הפחד לאהוב, הפחד ליהנות, הפחד להסכים לכך שמה שאני נהנית ממנו הוא "בסדר", או בקיצור: האשמה - את כולם התחלתי לראות בעיניים חדשות. גיליתי שבאופן מוזר, פחד המוות שחשתי, התחושה שאני נרדפת על ידי איזה שהוא צל אפור ומעורפל, גרם לי לרוץ מהר, ובכלל לא ליהנות מן הרגעים שיש לי! ברגע שהבהרתי את הערפל, יכולתי לראות שזהו אותו פחד עצמו שמאיץ בי וגורם לי שלא להיות מרוצה לעולם ממה שיש, ותמיד לחשוש מן הבאות.
אם כן, פתרתי לעצמי את הפחד מן הגסיסה, וחזרתי להתבונן בפחד המוות שלי: "רגע," שאלתי: "אם אתאהב מדי במוות, ועם כל המחשבות המורבידיות האלה שלי, האם אדע גם לדבוק בחיי, כל עוד אני חיה?" "אכן שאלה מצוינת!", טפחתי לעצמי על השכם. אבל התשובה הפתיעה אותי מאד: התברר שדווקא כאשר הסכנתי לרעיון שאמות יום אחד, אפשרתי לעצמי יותר חיים. איך זה יכול להיות???
ראשית, הבנתי שאני לא חייבת לדבוק בקביעות משום שהקביעות גם היא זמנית ועונתית. שנית, הבנתי שאני לא חייבת להישאר עם אנשים, מקומות ודרכים שאינם מתאימים לי יותר. החיים הם סופיים וחבל לבזבז את רגעי חיי בעשיית דברים שאינם חשובים לי באמת. התחלתי להעריך יותר כל יום שחלף. הוא נצבע באור צבעוני ומשמעותי יותר: חילופי העונות, הזרימה המתמדת של הטבע, היופי הזמני, החולף, של כל רגע בחיי, רגעי העכשיו, החלו להיות משמעותיים יותר לדידי. יחסיי עם אנשים אחרים הפכו קרובים יותר, שכן חששתי שאולי לא אספיק להגיד להם עד כמה אני אוהבת אותם והקפדתי לחלוק ידידות וקרבה, כל עוד אני יכולה.
אבל הופתעתי, לא רק בגלל שחיי הפכו להיות צבעוניים ויפים יותר כאשר הסתכלתי עליהם בעיניה המעריכות של תיירת שעתידה יום אחד לעזוב, אלא גם משום שנוכחתי לדעת כי במוות עצמו יש חיים. שכאשר אני מביטה במוות במבט יציב, בלי להניח לפחד לבעת אותי, אני מקבלת תכנים, ועומקים חדשים. משהו שיש בו יותר פרספקטיבה, ויותר ידיעה. וזהו תהליך של התוודעות פנימית, שגם לי, כאישה של מלים ורעיונות, קשה לתאר במלים. תהליך רוחני שעבורי הוא גם מקור של תקווה ואור, וגם מצבר ענקי שטוען אותי בכוחות נפש להתמודד עם קשיי החיים.
החיים, יד הגורל, האבולוציה האישית שלי, או מה שזה לא יהיה, אפשרו לי לגלות בתוכי במפתיע תכנים חדשים בעקבות תרגומו של ספר החיים והמתים הטיבטי. זה היה מקום שבו עבודתי כמתרגמת וחיי - נפגשו והצטלבו - והיו לכך השפעות מרחיקות לכת על חיי. עזבתי דרך שבה לא האמנתי יותר, התחלתי לתרגל נוכחות בכאן ועכשיו. כתרפיסטית אפשרתי יותר למטופלים שלי לפגוש את פחדיהם בלי להיבהל, וכך לפתור אותם. הצטרפתי לקורס ליווי רוחני למוות, מתוך הכרה בחשיבותה של העבודה הזאת ותחושת שליחות בחברה שבה החולה הנוטה למות עלול לפגוש נידוי חברתי דווקא בזמן שבו הוא זקוק יותר מאי-פעם לתמיכה, ובעיקר הסכמתי לשמוח בחיי ולהגיד תודה על היש.
אני מקווה שמשהו מן החוויה שעברתי יהיה שימושי גם לך. תודה על הקשבתך.
יפעת מנטל היא מתרגמת, עורכת לשונית וספרותית, תרפיסטית בשיטות הוליסטיות ומלווה רוחנית למוות. אחד הספרים החשובים בתרגומה הוא ספר החיים והמתים הטיבטי מאת סוגיאל רינפוצ'ה, שיצא בהוצאת גל.
ניתן ליצור עמה קשר בטלפון: 052-8916912 או בדוא"ל: ifat@alonim.org.il
ניתן ליצור עמה קשר בטלפון: 052-8916912 או בדוא"ל: ifat@alonim.org.il
